קיוטו שלי

הייתי כל כך המומה מביקורי בקיוטו, שהרגשתי כמו התחושה שיש לאדם לשמור על סוד פרטי רק לעצמו

עכשיו אני כמעט בשלה ומוכנה לשתף את רגשותיי. התארחתי בשכונה נעימה, לא רחוק מטירת ניג'ו. הבתים ברחובות הקטנים היו מטופחים, נוצצים ונקיים, וצמחים ופרחים היו בחזית הבתים הקטנים.

באתי לקיוטו לראות ולהרגיש יופי, ללמוד קליגרפיה ופתוחה לכל מפגש אקראי

כשיצאתי מהמלון לרחוב שזרח בניקיונו, בהליכה קצרה הגעתי למקדש בודהיסטי עתיק שהדהים אותי ביופיו – שינסן-אן גן ומקדש. הגשר המעוגל האדום, הבוהק, היה במרכז הגן, נחל זרם מתחתיו, צמחייה ירוקה כיסתה כל פינה לאורך השבילים. התרגשתי מהפריחה העצומה של הסאקורה – פריחת עצי הדובדבן. זה היה מרגש ופותח לב.

מקדש שינסן-אן, בודהיסטי, משמש כמרכז עלייה לרגל במשך כ-800 שנה, כדי לקבל ברכות מהיקום ולהפיץ שלווה. האווירה במקדש רגועה אך מחשמלת ביופייה.

סאקורה (桜) – פריחת הדובדבן, הייתה מפגש מדהים ביותר שנגע לליבי

אחד הדברים שכבשו את ליבי בקיוטו היה שהרגשתי שלמרות הנטייה של היפנים להיות מופנמים, הם אנשים תמיד חושבים על אחרים לפני עצמם. זה מובא בקידות מכבדות שהם עושים כשפוגשים מישהו, זה מובא מהדממה שהם שומרים ברכבות ובאוטובוסים [זה לא מכבד ביפן לדבר בטלפונים סלולריים במקומות ציבוריים], וזה מובא בניקיון שכולם שומרים עליו בסביבתם הקרובה ובמרחבים הציבוריים.

@shoukei_moji פגישה מדהימה ביותר היתה לי עם מורה קליגרפיה